ידיעון
מעוניינים לקבל באופן שוטף מידע על הפרויקטים והאירועים הבאים?
שלחו לנו את כתובת האי-מייל שלכם.
הקולנוע החדש ביותר
תומש יופקייביץ'
מסורת, כשרון, תקווה – הקולנוע הפולני בשנים 2005-2007
במערבולת השינויים הפוליטיים שחלו לאחר שנת 1989, התייחסו לסינמטוגרפיה הפולנית כאל תחום לא משמעותי, מהשורה השלישית. צצו רעיונות של פתיחתה המוחלטת לכוחות השוק, מה שיכול היה להוביל בתנאים האירופיים למסחריות שקשה יהיה לחזור ממנה חזרה, והתנהלו דיונים על צורות שונות, מוגבלות באופן קיצוני, של חסות המדינה. בינתיים, הבסיס החומרי של הסינמטוגרפיה התכווץ מאד, המומחים הטובים ביותר חיפשו תעסוקה במערב, לעתים קרובות בהצלחה רבה והישגיהם של הצלמים הפולנים בהוליווד ובאירופה מצביעים על כך. למרות שנשמעו הבטחות רבות להסדרת תחום התרבות הזה, בדרך כלל הן הסתכמו בהצהרות כלליות ולא מחייבות. השינוי הממשי התרחש רק בשנת 2005, כאשר הסתמנו אפשרויות כלכליות חדשות להתפתחות הקולנוע (מה שחשוב מאד בתחום של יצירה שהוא גם תעשייה).
סטנדרטים אירופיים
ב-30 ביוני 2005, לאחר כמעט 15 שנים של נסיונות לא מוצלחים ודיונים לוהטים, נחקק חוק הסינמטוגרפיה החדש, במידה רבה הודות להחלטיות של שר התרבות דאז – ואלדמר דומברובסקי, שזכה לתמיכה רבה מצד חוגי הקולנוע. לא הייתה חסרה התנגדות עזה מצידם של לובי המפיצים והמפעילים הפרטיים של הטלוויזיה. האחרונים קראו לחוק החדש "כופר מיסוי". התנהגות זו הייתה טבעית ומובנת, היות והיה מדובר באינטרסים הכלכליים שלהם. 1.5% מהרווחים מפרסומות, מטלשיווק ומתוכניות-חסות שהושגו על ידי מפיצי הקולנוע, בעלי רשתות טלוויזיה פרטיות, הטלוויזיה הממלכתית, מפעילי פלטפורמות דיגיטליות וחברות טלוויזיה בכבלים, הופרשו לצרכי המכון הפולני לקולנוע, מוסד שמטרתו היא לא רק לחלק את הכספים, אלא גם להוות קטליזטור לחיי הקולנוע. הסינמטק הלאומי נשאר חופשי מהשפעה של המכון הפולני לקולנוע ולכן פרויקטים לא-מסחריים יכולים להיות ממומנים על ידי המכון אפילו עד 90% מערכם. מנהל המכון נבחר ל-5 שנים על ידי שר התרבות, כדי לשחרר אותו מהשפעה של שינויים בנוף הפוליטי ולתת לו אוטונומיה מירבית וחופש פעולה. מודל זה של ניהול הסינמטוגרפיה, שהתבסס על המודל הצרפתי, ספג ביקורת כמודל ריכוזי מדי.
יוזמי החוק ניסו גם להגדיר באופן מדויק, עד כמה שניתן, מונחים הקשורים לסרטים ולתעשיית הסרטים, כדי להפוך אותם לאבן-דרך חד-משמעית לפעולות משפטיות וכלכליות עתידיות בתחום זה. יש סימנים רבים שפעילות המכון כבר מביאה תועלת, למרות שהיא כמובן נתונה כבר עכשיו ותהיה נתונה גם בעתיד לביקורת. ניתן להרגיש כבר את ההשפעות של חקיקת החוק – הודות להזרמת הכספים הקבועה, מספר ההפקות גדל משמעותית. תקציב ממוצע המיועד לסרט עלילתי היה בשנת 2004 רק 2.1 מיליון זלוטי, בשנת 2005 2.4 מיליון, ב-2006 – 2.7 מיליון וב-2007 – לפחות 3.5 מיליון זלוטי. הורגשה התעוררות בקרב אנשי הקולנוע, המכון ממש הוצף בפרויקטים קולנועיים מגוונים של יוצרים בני דורות שונים.
כדאי גם לציין את ההתפתחות המשמעותית של בתי-ספר פרטיים לקולנוע, כגון בית הספר לקולנוע של אנדז'יי ואיידה [Andrzej Wajda] או בית הספר הוורשאי לקולנוע של בוגוסלב לינדה [Bogusław Linda] ומאצ'יי שלשיצקי [Maciej Ślesicki]. בוגרים שלהם, שלמדו אצל היוצרים הבולטים, שבדרך כלל עדיין פעילים במקצוע, מהווים כבר קבוצת יוצרים חשובה שמתאפיינת בגישה שונה לקולנוע מזו של אנשי קולנוע אחרים שלמדו בבתי ספר ממלכתיים. מצב כזה מעורר בוודאות מתח יצירתי.
ללא המתנה לתמיכה משמעותית מהקופה הממשלתית, מתפתחת בפולין כבר שנים מסורת של פסטיבלים לקולנוע. ליוקרה הגדולה ביותר זכו הפסטיבל של צלמי הקולנוע Camerimage (שקיים משנת 1993) והפסטיבל לקולנוע של ורשה (משנת 1985). כאשר בשני הושם דגש על הידוק הקשרים בין הסינמטוגרפיות של אירופה המרכזית והמזרחית וקידום של הקולנוע הפולני באזור זה, Camerimage זכה למוניטין כלל-עולמי ומארח מדי שנה יוצרים מהטובים ביותר בעולם, ביניהם: סוון ניקוויסט [Sven Nykvist], ויטוריו סטוררו [Vittorio Storaro], מייק ליף [Mike Leigh] ופטר וייר [Peter Weir]. הודות לחוזים שנחתמים בפסטיבלים, מגיעים לפולין יוצרים מהשורה הראשונה, כגון דיוויד לינץ' [David Lynch], פיטר גרינווי [Peter Greenaway], קן לואץ' [Ken Loach], כריסטופר דויל [Christopher Doyle], שקיבלו אפשרות ליישום חלקי או מלא של יצירותיהם בפולין, גם בתמיכה של המכון לקולנוע. בימים אלו ממש נמשכים הצילומים להפקה פולנית-ישראלית ראשונה "אביב 1941" של אורי ברבש, לפי רומן של אידה פינק. גם מצבו של הקולנוע הפולני בפסטיבלים ובסקירות בחו"ל, משתנה. למרות שכבר שנים לא זכו בפרסים משמעותיים בפסטיבלים החשובים ביותר (ברלין, קאן, ונציה), נוכחות הפולנים בפורומים בינלאומיים הולכת וגדלה בעקביות.
מוציאים לפועל ואחרים
הקולנוע העלילתי הפולני מתפתח בזרמים שונים. יצירת זרם דומינטי אחד איננה נראית כיום אפשרית, כפי שכבר בלתי אפשרי שהקולנוע ימלא קודם-כל תפקיד חברתי ויהיה בראש וראשונה יומן של שינויים בתודעה ובהתנהגות של הפולנים. מצד שני, החששות בפני מסחור טוטלי והפיכת הקולנוע למכונה המשמשת לשעשוע לא מתוחכם, שמבוסס על דגמים אמריקאים, שקבוצות מדיה ענקיות מככבות בהם בתפקיד הראשי, היו מוצדקים, אך התבררו כמוגזמים. יש לשים לב שסרטים שכוונו קודם כל לרווחים מהירים והצלחה קופתית היו די מגוונים. בדרך כלל השתמשו להפקתם בהרגלים טלוויזיוניים ואהדה של קהל הצופים. נוצרה מערכת של כוכבים, או יותר נכון כוכבניות, של תרבות-הפופ, הועתקו דגמים הוליוודיים, בדרך כלל בלי פנטזיה ובלי מקוריות. למרות זאת, הפקות רבות מסוג זה רכשו ציבור רב של אוהדים והפקתן גם היא הייתה ברמת מקצועיות לא רעה. עיבודים של רומנים חברתיים של קטז'ינה גרוחולה [Katarzyna Grochola], בין היתר "למה לא!" (2007) בבימויו של רישרד זאטורסקי [Ryszard Zatorski], המשך ללהיט מתקופת פולין הקומוניסטית, סרט הבידור "ריש" (2007) בבימויו של סטניסלב טים [Stanisław Tym], הסרט הבלשי "הפוכים" (2007) של יאצק פיליפיאק [Jacek Filipiak] ומיכאל גאזדה [Michał Gazda]– כל הסרטים הללו מצאו-חן בעיני הצופה הפולני, למרות שלא חסרו בהם ליקויים רבים ולא היה להם סיכוי להצלחה בינלאומית. המבקרים ביקרו בסרטים אלו בעיקר את התמונה הסטרילית של המציאות, ההתבססות על רעיונות ישנים ומשומשים, שימוש יתר ב"טריקים" מטלנובלות ובניית עולם צרכני ורוד ללא בעיות. אך אסקפיזם זה מצא חן בעיני חלק מהציבור, בעיקר כאשר התמונה הקולנועית של פולין העכשווית לא הייתה כל כך רחוקה מהמציאות והיא עיגלה פינות במיומנות רבה כדי ליצור סאטירה טובת-לב. הדוגמאות הטובות ביותר הן "בגינה של אלוהים" (2007) של יאצק ברומסקי [Jacek Bromski] ו"טסטוסטרון" (2007) של אנדז'יי סרמונוביץ' [Andrzej Saramonowicz] ותומש קונצקי [Tomasz Koncki]. התברר גם שניתן לפרוץ את המגבלות של הנחות מסוג זה והדוגמה הטובה ביותר היא סרט הבידור "שחקני אקסטרה" (2006) של מיכאל קבייצ'ינסקי [Michał Kwieciński] – תמונה משעשעת של פולנים, מגרעות ותכונות מצחיקות שלהם בעיני זרים מחו"ל ויחד עם זאת, חקר מדוקדק ואירוני של אופיים.
אמת, אבל איזו?
על הקוטב השני, לכאורה, של הקולנוע הפולני, מתמקמים סרטים שנוצרו מתוך החלטה לנסות ולתאר את המציאות באופן ללא פשרות וטורפני. כאלו לפחות היו ההצהרות של יוצריהם. הדוגמה הבולטת ביותר של קולנוע אינטליגנטי כזה היא "חתונה" (2004) של וויצ'ך סמז'ובסקי [Wojciech Smarzowski] – סאטירה חברתית חריפה במיוחד וקולעת בצורה כואבת. בפסטיבל לקולנוע פולני עלילתי בגדיניה זכו להצלחה בשנת 2005 סרטים אחרים של הזרם החברתי – "המוציא לפועל" (2005) של פליקס פאלק [Feliks Falk] והנובלה "אודה לשמחה" (2005) של שלישיית הבמאים אנה קזייאק-דוד [Anna Kazejak-Dawid], יאן קומסה [Jan Komasa] ומאצ'יי מיגס [Maciej Migas]. לפי חלק מהמבקרים ולפי היוצרים עצמם, סרטו של פאלק היה אמור להוות אבן דרך בקולנוע הפולני, אך זה לא קרה. ההתלהבות מהחשיפה, הכלולה ב"המוציא לפועל" וחלקית ב"אודה לשמחה", הובילה לקלישאות ויוצרי הקולנוע הפולני הבינו שמתן אבחנות חברתיות סטריאוטיפיות מעולם הפובליציסטיקה הזולה, מוביל לרחוב ללא מוצא. חיזקו אותם בדעה זו כשלונותיהם של יצירות כגון סרטו של פאלק. אכזבה גדולה מסוג זה היה סרטו "בשימוש חוזר" (2005) של סלבומיר בביצקי [Sławomir Babicki], יוצרו של "עניין גברי" שהיה סרט מדובר לפני מספר שנים. פשמיסלב וויצ'שק [Przemysław Wojcieszek] (בין היתר: "במורד הגבעה הצבעונית" משנת 2004 ו"אחר-צהרים מושלם" מ-2005) מנסה ליישם כבר שנים בעקביות גדולה ביותר תוכנית של מעורבות חברתית, אך סרטיו הם דוגמה טובה למגבלותיו של קולנוע מסוג זה. היוצרים שלו, בעיקר וויצ'שק ופאביצקי [Fabicki] דיברו בהתלהבות על הערצתם לאסכולה של הקולנוע החברתי הבריטי של קן לואץ' ומייק ליף, אך אצל הפולנים, במקום התבוננות מדוקדקת ומסקנות מדויקות, חזון העולם היה סכמטי מאד. איפה עלינו לחפש את הסיבות לחולשות אלו? היו, כמדומה, שתי סיבות עיקריות, הקשורות חזק זו לזו. ראשית, המסורת של הקולנוע הפולני ושל האמנות הפולנית, חוץ מיוצאי דופן חשובים וראויים לשבחים, לא התבססה על התבוננות ריאליסטית, סבלנית ומתמדת. כמובן, בסרטים מזרם "אי-השקט המוסרי" של שנות ה-70 היא הייתה נוכחת, אך גם אז היא ויתרה לעתים לתזה שנכפתה מראש ולמטפורה האנטי-טוטליטרית המוסווית. הסיבה השנייה, כפי הנראה, הייתה תחליף ואשליה של תפיסת המציאות "על חם", שבה משלות אותנו כיום כל המדיות, ובעיקר האלקטרוניות. העתקה אוטומטית של דגמי התנהגות שמופצים בטלוויזיה ובאינטרנט מהווה חולשה של הקולנוע, לא רק הפולני. לכן, על אחת כמה וכמה רבה חשיבותם של אותם סרטים שהצליחו להתגבר על פיתוי כזה. ראוי לציין שבאותו זמן הופיעו יצירות מושקעות ומתוחכמות, כגון: "אינסוף של צדק" (2006) של וייסלב סנייבסקי [Wiesław Saniewski] או "כיכר זבוויצ'לה" (2006) של יואנה קוס-קראוזה [Joanna Kos-Krauze] וקז'ישטוף קראוזה [Krzysztof Krauze], שהתבססו על עיבוד מציאות ספרותי ולאחר-מכן קולנועי ולכן איפשרו סינתזה קולעת ומגוונת. הם נגעו בבעיות חברתיות אותנטיות, אך לא דילגו על הדיוק בתיאור הפסיכולוגי של דמויות הגיבורים ובדרך זו השיגו מימד אוניברסלי. סרטים אלו אישרו גם את הערתה הקולעת של אגניישקה אודורוביץ' [Agnieszka Odorowicz], מנהלת המכון הפולני לקולנוע, שדיברה על חולשותיהם של סרטים פולניים רבים שנובעות מחפזון. לשתי ההפקות הללו הייתה תקופה ארוכה יחסית של הכנות וטיפול מסור מצד המפיק. הסינמטוגרפיה הפולנית לאחר שנת 1989 התאפיינה בקוצר נשימה עצבני בולט ובחוסר הקפדה, בעיקר בשלב עבודות ההכנה. המאבק לגיוס אמצעים והחיפזון בהפניית פרויקטים אמנותיים ומסחריים רבים להפקה, גרמו לכך שהם היו מצוירים רק בקווים כלליים, "לא-גמורים", וכתוצאה מכך הפכו לאכזבות מרות ותקוות שלא התגשמו. קורה שיוצרים פולניים מנסים לשלב בין קולנוע שעוסק בסוגיות שהן נושא לויכוח ציבורי לבין השפה המובנת לציבור הרחב. שילוב שלא תמיד מביא לתוצאות טובות. דוגמאות לכשלונות שאפתניים הם סרטים כמו "מי שלעולם לא היה חי..." (2006) של אנדז'יי סברין [Andrzej Seweryn] או "תהלוכת מחול" (2007) של יז'י שטור [Jerzy Stuhr].
לוכדי האמת
כדאי להזכיר, שלמרות קשיים כספיים ולחץ מצד האסתטיקה הטלוויזיונית, הנוטה לסנסציה ומיידיות, סרטי תעודה פולנים החליפו בתקופה זו את סרטי העלילה בציור תמונה אמינה של המדינה ושכנותיה. לעתים, קולנוע תיעודי מספר על סוגיות אינטימיות, אך סרטים רבים הצליחו להשיג מימד אוניברסלי. דובר רבות על הסרטים של מארצ'ין קושאלקה [Marcin Koszałka] כגון "ילדתי בן כזה יפה" (1999), ההמשך שלו "יהיה טוב" (2004) או "קיום" (2007). אלו עוררו דיון תוסס על גבולות ההתערבות של המתעד במציאות ועל האחריות המוסרית שלו. אולם הפרובוקציה לא הייתה מטרתם העיקרית. לקושלקה הייתה חשובה הפסיכודרמה על הגבול המסוכן של אקסהיביציוניזם, אך כנה באופן שובה-לב. לעומת זאת, הסרט באורך מלא של מרצל לוז'ינסקי [Marcel Łoziński] "איך עושים את זה?" (2006) נתן תמונה מדויקת של מנגנוני המניפולציה המדיאלית-פוליטית של זמננו.
בפסטיבל לסרטים קצרים בקראקוב זכו סרטים המתארים את השכנים ממזרח בהקפדה וללא תחושות עוינות: "זרעים" (2005) של וויצ'ך קאספרסקי [Wojciech Kasperski] ו"52 אחוז" (2007) של רפאל סקאלסקי [Rafał Skalski], שמספר על משטר תרגול רצחני בבית הספר לבלט בסט. פטרבורג. שניהם הופקו במסגרת הסדרה "פולין-רוסיה. מבט חדש", שיושמה בשיתוף פעולה של המפיק "אורקה מדיה" עם מכון אדם מיצקייביץ'. הם הפכו להוכחה הלא-ראשונה שפולין יכולה, וגם צריכה, למרות כל הנסיבות הלא-מסייעות, למלא תפקיד של גשר תרבותי, בין היתר בין אירופה לרוסיה. אבל הם רק מקצת הדוגמאות של הישגים משמעותיים של התעודה הפולנית.
מעשיות למבוגרים
בתקופה האחרונה בולטת אכזבה ברורה מהזרם הפובליציסטי, המוערך לעתים על ידי הביקורת כבנאלי, ומקבל גם מהקהל יחס לא מתלהב. מצב זה גרם פניה לכיוון "מעשיות על אנשים", אבל לא מדובר באגדות תמימות בהשראת האסתטיקה הטלוויזיונית. הטוב ביותר מסוג זה הוא סרט שנבנה בצורה מדויקת ביותר: "הכל יהיה בסדר" (2007) של תומש וישנייבסקי [Tomasz Wiszniewski]. ו"טריקים" (2007) של אנדז'יי יאקימובסקי [Andrzej Jakimowski] ששכנעו כי אפשר לחבר מעשיה פילוסופית עם דמויות אמינות מצוירות בחמימות. "הגן של לואיזה" (2007) של מאצ'יי וויטישקה [Maciej Wojtyszka] מלהטט במיומנות בקלישאות של קולנוע מסוגים שונים, כדי לעודד את הצופים. בסרטים מהשנים האחרונות הושם דגש גדול יותר על הקפדה של הסיפור ודיוק במבנה. זהו אחד השינויים החשובים והמשמעותיים ביותר. היעדר נוחות פיננסית השפיע כבר בבירור על האיכות בהפקת הסרטים. הקולנוע הפולני השתחרר גם מטרור, גלוי ומוסווה, של מיסחור. נגמר המצב שבו הספונסרים הרציניים היחידים היו תחנות טלוויזיה מסחרית שחושבות רק על הרווח שלהן, והטלוויזיה הציבורית מלאת ההתלבטויות, שבשם המאבק עם המתחרים התייחסה לקולנוע בזלזול.
אין לשכוח את קבוצת היוצרים שעושים שנים בעקביות קולנוע נפרד, מתוחכם מבחינה אסתטית, כמו מרק קוטרסקי [Marek Koterski], יאן יעקב קולסקי [Jan Jakub Kolski], דורוטה קנדז'ז'בסקה [Dorota Kędzierzawska] או אנדז'יי ברנסקי [Andrzej Barański]. הסרטים האחרונים שלהם מראים שיוצרים אלו נמצאים ביכולת טובה ובתנאים החדשים כבר אינם צריכים לאבד זמן על מאבקים לגיוס אמצעים.
הסינמטוגרפיה הפולנית כבר יצאה בבירור מהזעזוע של הטרנספורמציה. מחוזקת על ידי הרפורמה היא הופכת למגוונת יותר ויוצרת בבטחה קשר עם קהל הצופים. מובן שהסדרת הסוגיות הפיננסיות והארגוניות לא תביא באופן אוטומטי לצמיחת כשרונות, אך היא יכולה לעזור לאתר אותם ולגרום לכך שיתפתחו באופן מלא. הרבה מצביע על כך שניתן יהיה לנצל אותם במידה מירבית.
תרגום: דוד מאיוס